אמפטיה - הכי קרוב שאפשר

הקשר האנושי הישיר, החם המקבל שאנחנו קוראים לו אמפטיה, הינה יכולת מרתקת שיכולה לתת משמעות לחיים, לשפר בריאות, להפחית השפעות של לחץ וכעת גם נימצא הבסיס הנוירולוגי של היכולת הזו.

אתמול קראתי שוב את הספר של מיץ' אלבום, "ימי שלישי עם מורי" (סיפור אמיתי). התרגשתי שוב ושמחתי על התזכורת המצוינת, למה באמת חשוב בחיים.

קרוב לסוף - מתגלה משמעות החיים

סיפור המסגרת לטובת מי שעוד לא קרא (כמובן – מאד ממליצה!!!) : מיץ' אלבום, כתב ספורט מצליח ועסוק מאד, רואה במקרה בטלוויזיה ריאיון עם המרצה האהוב עליו מימי הקולג' ומבין שהמרצה חלה בניוון שרירים שעומד לסיים את חייו. יצא המקרה והעיתון עבורו מיץ' כותב, בשביתה אגרסיבית, לכן זמנו בידו . הוא טס לבקר את המרצה וניצתת בינם הכימיה שהייתה אז, בקולג'. מידי יום שלישי, מיץ' מגיע לבקר ומשוחח עם המרצה על נושאים שונים הקשורים ל – משמעות החיים. זוהי בעצם היכרות עם מורי שוורץ, שלמרות ילדות קשה ואובדנים, פועל להיות בחיוביות ואהבה. הוא למעשה מיישם זאת כל חייו, אך ביתר שאת לקראת מותו.

כשכותבים על הספר, כמו שאני עושה, הפעולה של הסיכום גורמת לדברים להישמע כמו סיסמאות, אך בספר ברור שמדובר בדרך חיים פשוטה יומיומית, אנושית, נגישה לכל אחד. להתעניין באחר, לגלות אכפתיות ואמפטיה (לא הבעת סימפטיה, שהיא אקט רציונלי, אלא להרשות לעצמך להרגיש ממש). אהבה לטבע, למוסיקה, לתנועה. אצל מורי, הקשר האנושי, במרכז חייו וברור שזהו מקור לאושר רב, שמגמד את העושר החומרי למקומו הראוי של תומך חיים, אך לא מרכזם.

המגע האנושי

את הרעיונות האלה מובן שאפשר לפגוש גם בספרים אחרים שמביאים פילוסופיות, גישות דתיות ורוחניות, מחקרים על אושר. אך המיוחד בספר הזה , שהוא מביא אותם הלכה למעשה, מיושמים ע"י אדם, בגובה העיניים ואפילו בימים של האתגר הקשה ביותר, של אובדן הגוף. מורי דוגל בגישה שאושרו קשור לתרומה לקהילה, והוא מחליט לתרום את הלמידה מההתמודדות שלו עם המחלה והגסיסה. מדהים לגלות, שההצמדות לעיקרון הזה שלו, שליווה אותו כל חייו, אכן נותן טעם ומשמעות למרות האובדנים הנוראים שיוצרת המחלה. לדבריו "ללמוד למות זה בעצם ללמוד לחיות" והוא אכן משכנע (אותי לפחות) שהמגע האנושי מכל הסוגים שמתגלה בתהליך, רלוונטי לחיים כולם. מגע פיסי, מגע במבט, בשיתוף, בדמעה, ביצירה משותפת, בצחוק ואפילו ב"ניגוב התחת" (תקראו, תבינו).

אמפטיה - כישרון עם בסיס נוירולוגי

אני רוצה להתעכב על היחס של מורי לאנשים – ההשתדלות שלו להבין כל אחד באותו רגע, במקום בו הוא נימצא, להצטרף אליו, להיות אתו. כמו כל יכולת אנושית אחרת, גם כאן יש בבסיס איזשהו כישרון מולד. אבל כמו יכולות אחרות, ניתן ללמוד ולהשתפר מתוך תרגול – גם מי שאינו ארתור רובינשטיין, יכול לנגן על פסנתר להנאתו ולנעים לחברים. מחקרים על המוח מתחילים לגלות את הבסיס הנוירולוגי ליכולת הזו. נמצאו תאי עצב, ש"משקפים" את מה שאנחנו רואים – במחקר על תפקודי מוח אצל קופים, חיברו אלקטרודות למוחם כדי לעקוב אחרי הפעילות המוחית. במקרה גילו, שגם אצל קופים במנוחה, הייתה פעילות בקליפת המוח המוטורית, כאשר הם צפו בפעולה שעושה הנסיין. למרות שלא הייתה אמורה להיות, הרי הם עצמם אינם זזים ולא היה צפוי שתהיה פעילות בקליפת המוח המוטורית. העמקה של המחקר הובילה למסקנה שיש במוחנו תאים שיוצרים סימולציה פנימית של מה שאנחנו רואים. למשל אם נראה אדם מחייך אלינו, נזהה אפילו היבטים קטנטנים של ההבעה ומתוך החיקוי הפנימי שנוצר, נוכל להרגיש את ההבדל בין חיוך של פרגון לחיוך של לעג (לא מתוך אנליזה חשיבתית - ולכן הדגש הקודם על ההבחנה בין סימפטיה לאמפטיה). עוד על "תאיי מראה" בקישור הזה. כלומר ככל שנתרכז באחר, נתבונן בתשומת לב, נרשה לעצמנו להרגיש, נוכל להבין אותו טוב יותר. מסתבר שלאמפטיה, יש בסיס נוירולוגי !

אמפטיה - השפעות על בריאות

במחקר על השפעת קשר אנושי על חווית הלחץ, ביקשו השתתפות של זוגות שהם בני זוג בחיים. רק אחד מהם נחשף ללחץ וצולם במכשיר MRI . בצילומים ראו, שעצם החזקת היד של בן הזוג מפחיתה בצורה משמעותית מאד את תגובות הלחץ במוח וככול שהקשר בין בני הזוג תואר כטוב יותר, ההשפעה המרגיעה הייתה משמעותית יותר. במחקר אחר , על חולי שבץ מוחי, צילומי MRI הראו שפסיכותרפיה הממוקדת להפחתת תגובות לחץ, עזרה כמו תרופות, להאט את מהלך המחלה.

כך שמורי, שבזמנו המחקרים האלו עוד לא היו קיימים, כנראה ידע בתוכו שהאמפטיה שלו לאחרים, היא יותר ממשהו "נחמד", היא משהו שתורם לבריאות. הסיפור של מיץ' ומורי, בו יש איש חולה ואיש בריא, מורה ותלמיד, ממחיש איך נוצר מעגל, שבו כבר לא ניתן להבחין בין מקבל לנותן, כי הקבלה והנתינה הם ההמשך זה של זה.

אמפטיה - קצר ולעניין

סרטון אנימציה קצרצר אך מדוייק ומתוק להפליא, מסביר בדיוק איך "ע

ושים" אמפטיה ובמה היא שונה מסימפטיה (תודה על התרומה לאופיר):

עדיין מתוך התרגשות,

אילה