זויות חדשות לסיפורים ישנים - חלק ג'

פגישה עם פלורה - להיות מועילה גם אחרי 100 שנה

 

פלורה (שם בדוי) ניצבת במקום שרק מעטים מאיתנו יזכו לעמוד בו, היא בת למעלה ממאה שנים. עובדה זו משפיעה במידה רבה על היחס של האנשים כלפיה וקשורה לנושא שחלק גדול מהקשישים וקרוביהם פוגשים. שאלה רגישה- באיזו מידה לכבד/ לשמר את האוטונומיה בשנים המאוחרות?  מהם הקריטריונים להתערב? האם הקריטריון הוא החומרה של המצב הבריאותי? הגיל? המשאלות והחלטות של האדם המבוגר, יהיו התוצאות אשר יהיו?

 

פלורה נמוכת קומה ודקיקה, אך עדינותה ושבריריותה למראית עין, עומדים בניגוד מוחלט לקשיים והאירועים הרבים שעברה בחייה. היא נולדה לפני למעלה ממאה שנים, בת בכורה להוריה ובעקבותיה שלושה בנים. הם גרו קרוב למשפחת אימה, גם שם היו שלושה אחים, מלבד אימה. פלורה מדגישה בסיפורה שבמשפחות הושם גדש רב על ההשכלה הגבוהה לה זכו הבנים, שלא התאפשרה לבנות. לפלורה עצמה נולדו שלושה בנים, גם הם זכו להשכלה גבוהה.  אביה והיא היו אנשי מסחר, בעלי חנות. לפלורה נכדים ונינים, אך הם מפוזרים במדינות אחרות. מזה שנים היא מתגוררת בדירתה בדיור המוגן, בעיר הולדתה. בשנים האחרונות יש ירידה משמעותית ביכולת הראייה, תהליך שהוא פרוגרסיבי ובלתי הפיך. היא סובלת גם מהתקשות של המפרקים ובעיות לב. פלורה שומרת על קשר טלפוני עם קרובים וחברים רבים שצברה משך השנים, אך גם ערוץ זה בסיכון, בשל ירידה בשמיעה. הצוות בדיור המוגן דאג מאד לשלומה של פלורה, עקב מצב בריאותה הרופף. שוב ושוב הוצע לה לקחת מטפלת שתגור איתה, אך פלורה מתחמקת. זהו אחד הנושאים המרכזיים בשיחה הבאה:

 

אילה: מה שלומך היום?

פלורה: אני עייפה. כל האנשים האלה שבאים לכאן, אני כבר מעדיפה להישאר לבד... (נשארת שקטה ומכונסת בעצמה)... עם כי אני עלולה להרגיש בודדה אם ישאירו אותי יותר מידי זמן לבד, בין הקירות האלה.

אילה: מה קרה, מי את רוצה שישאיר אותך במנוחה? מה גרם לך להרגיש כל כך עייפה?

פלורה: הם רוצים לשים אותי במוסד סיעודי. הם אומרים שאני לא יכולה כבר לגור לבד, שאני תיכף לא אראה בכלל. אבל אני לא רוצה לעזוב את הדירה שלי ולהצטופף בחדר קטן כנראה עם עוד שותפה לחדר.

אילה: מי זה "הם"?

פלורה: כולם. טוב זה הבריאות שלי, אני עלולה ליפול ולא יהיה אף אחד בסביבה שיעזור לי לקום. אני עלולה לפגוע בעצמי.

אני מרגישה שפלורה כל כך מוטרדת, שהיא שוקלת להרחיק את כולם ממנה. אני מנסה להזמין אותה "לפרק" את "כולם"  או את "הכל" . מסתבר שחלק מהעייפות שפלורה חווה, קשור לא רק  להדיפה של "כולם" אלא גם לדאגה שמוצאת הד אצלה. את החלק שלה, אפשר עכשיו לנסות להכיר יותר טוב.

 

אילה: מה את חושבת על זה, על האפשרות שתיפלי ותפגעי?

פלורה: כבר נפלתי בעבר ואני בסדר. זה לא כל כך מפחיד אותי. את יודעת כשמישהו כבר עבר את המאה שנים, הוא כבר יודע שכל יום יכול להגיע היום ללכת. באמת שהיה לי כבר מספיק, את יודעת, אני עייפה ורוב האנשים שהכרתי כבר מזמן חצו לצד השני.

השאלה לגבי דעתה על אפשרות הנפילה, מאפשרת את פריסת הדילמה שלה, אבל גם ממקמת אותה (במקום את "הם") במרכז האחריות והתוצאות. הפעם התשובה של פלורה חושפת רובד יותר אישי ועמוק לגבי היחס שלה לאריכות ימים.

 

אילה: אז את אומרת שאת מעדיפה להישאר בדירתך, למרות שאת מודעת לאפשרות שתפלי ותפגעי? מה לגבי הנוחות שלך, האם היית מעוניינת למצוא דרך להקל על עצמך את חיי היומיום?

פלורה: אני כבר לא מביאה תועלת לאף אחד, אני כבר לא מביאה תועלת אפילו לעצמי, לא מגיע לי לחיות.

השאלה שלי והתשובה של פלורה מלמדת אותי עד כמה צורות החשיב שלנו שונות. השאלה שלי נבעה מעמדה מוקדמת שמפרגנת לאנשים מבוגרים עזרה ונוחות. פלורה מציגה דרך אחרת לגמרי לבחון את הזכויות של המבוגרים. כל אחת והנרטיב שדומיננטי, סובלימינלי, שלה.

 

אילה: האם להיות מועילה, קשור לזכות לחיות ?

פלורה: באיזשהו יום לא מזמן, הייתי למטה בלובי, ישבתי לבדי ליד שולחן. אנשים נוספים התחילו להגיע וחלק התיישבו ליד אותו שולחן שאני ישבתי. הייתה לנו שיחה נחמדה. יותר מאוחר, אחת הנשים שגרה כאן, שאלה אותי – "איך זה שתמיד איפה שאת מתפתחת שיחה?". האמת שלא קלטתי את זה עד שהיא אמרה את זה. אני מניחה שאנשים מרגישים שאני אחת מהם, הרי הייתי מוקפת ועבדתי עם אנשים כל חיי.

אילה: אני מניחה שאפשרת להם להרגיש נוח והשיחה הפכה מעניינת.

פלורה: יום אחד ראיתי את הגברת הזו יושבת לבד ולא מצטרפת לאף אחד מהשולחנות (לידם כבר ישבו אנשים). נגשתי אליה ושאלתי למה היא לא מצטרפת? היא ענתה שאינה יודעת איך להשתלב בשיחה. אמרתי לה " פשוט תשאלי שאלות ותתני תשובות. לאף אחד לא ממש אכפת אם תהיה צודקת או חכמה, כל מה שאת צריכה לעשות זה לעזור לשיחה להתקדם".

מאחר והבנתי קודם שכל אחת מאיתנו מסתכלת דרך "משקפיים אחרות", חשבתי להזמין את פלורה להסביר לי עוד על עמדתה לגבי החיים. פלורה בחרה לעשות זאת דרך סיפור הממחיש עד כמה היא מועילה אפילו כיום ע"י  סיוע לקידום השיחה ומתן ייעוץ לגברת, ידע שנובע מניסיון חייה. עיקרון המועילות, עוזר לפלורה להתנהל מול אחרים וגם עוזר לה לארגן את הזהות שלה.

 

אילה: בסיפור הזה את בעצם מספרת לי איך את משתמשת בניסיון שרכשת עם אנשים לאורך חייך, גם כאן, ע"י עידודה של אותה גברת להיות יותר מעורבת. יש לך ידע שיכול להועיל לה. איך הרעיון של להיות מועילה השפיע על חייך?

פלורה: את מכירה כבר את הסיפור שלי, איך אני למעשה גדלתי בחנות של אבא שלי מאז שהייתי תינוקת. קיבלתי אחריות מגיל מאד צעיר. ואח"כ כשאה צעירה, הקמתי וניהלתי עסק משלי, גידלתי בנים ואח"כ גם נכדים. תמיד הייתי מאד עצמאית, עשיתי הכל בעצמי. אני עדיין מסדרת את המיטה שלי, אמנם זה לוקח לי נצח ואני כל כך עייפה שכאני מסיימת. אני מתלבשת לבד ואני מנקה קצת. אם הנכדים היו תופסים אותי, הם היו צועקים עליי (היא מוסיפה בגיחוך שובב). אם אני אביא מישהי לעשות את זה, אז מה יהיה איתי? מה אני אעשה כל היום ?!

אילה: את תמיד עבדת קשה ועדיין עושה כך. אילו יכולת לאסוף לתוך מילה אחת או דימוי אחד מה המשמעות של לחיות כך עבורך, או איזה ערך מייצג עבורך לעשות את כל הדברים שסיפרת לי עליהם, מה היתה המילה הזו או הדימוי הזה?

פלורה: טוב , העיקר שאני עדיין יכולה לעשות דברים בעצמי, שאני עצמאית. את יודעת אמא שלי תמיד הייתה אומרת לאנשים שבאו לבקש ממנה משהו, "תלכו לפלורה, היא תעזור לכם". ואבא שלי היה אומר "לכו לבת שלי, היא יודעת".

אני מרגישה שהדיון שמתנהל בנינו חושף נרטיב מרכזי עבור פלורה, שמחבר בין תו מרכזי בזהותה ובין האופן בו ראוי לחיות את החיים או מאפיין של חיים שראוי לחיות אותם. כדי להפוך את הנרטיב הזה ליותר "עבה", לאפשר לפלורה לבחון אותו מחדש, חשוב לתת לו גם מימד בזמן, חיבור בין הווה ונקודות שונות בעבר. פלורה נענית, טווה חוט מקשר וחושפת פן נוסף של מועילות והיא עצמאות. היא ממשיכה ומספרת על תגובות של אנשים כלפי פן זה.  אמא הייתה מודעת למוכנות של פלורה לעזור, אבא הכיר וסמך על הידע של פלורה. אבל היום הנכדים לא סומכים עליה.

 

אילה: אני מבינה שעצמאות הייתה התנהגות שההורים העריכו אצלך. עצמאות היא גם ערך שעוזר לך להרגיש יותר מחוברת לחייך. האם היית רוצה שגם אחרים ידעו על החשיבות של עצמאות עבורך?

פלורה : את יודעת הרבה אנשים עושים "wow" כשהם שומעים את הגיל שלי, למה את חושבת הם מתכוונים? מה כל כך מפתיע אותם ?

אילה: מה את חושבת מפתיע אותם? יש לך ניחוש ?

פלורה : אני חושבת שהם מתרשמים שאני עוד בכלל מסתובבת בשטח, שאני עדיין עצמאית. הם כנראה לא מצפים שמישהו בן למעלה ממאה עוד תתהלך. את יודעת, רק מזה שאומרים לך את גילו של אדם, זה לא אומר שאתה באמת יודע משהו עליו. יש בי הרבה יותר מאשר רק הגיל שלי. אני חושבת שאם אנשים היו מכירים אותי יותר טוב, לא הייתי מרגישה מצידם כזה לחץ לעבור למוסד סיעודי. כל האנשים הם אינדיבידואלים, אני אף פעם לא חשבתי על גילו של אדם ותמיד התייחסתי לכל האנשים בכבוד.

השאלה ששאלתי על "האחרים  שידעו על החשיבות של עצמאות עבורה" , מחזירה אותנו לנקודה בה פתחנו את השיחה היום. המפגש בין האופן שפלורה חווה את עצמה, והדרך שבה היא מעדיפה לחיות את חייה, לבין דעות אחרות הרווחות בחברה. דעות שמעדיפות לעיתים אריכות חיים על פני איכות חיים, או עמדות שמעניקות לאוכלוסייה המבוגרת מעמד שונה (גם מועדף, הוא שונה). פלורה מוכנה לעמוד על שלה, תוך מודעות גוברת לחד-ממדיות בו היא נתפסת.  במחשבות שהיו לי בעקבות הפגישה הבנתי שאולי היא גם הסבירה בין השורות את המשמעות של "הזכות לחיות" – אולי הכוונה לא לזכותו של האדם לבחור לחיות, אלא זכותו לבחור איזה חיים שווה לו לחיות.

 

בהמשך הפגישות עם פלורה, הנושא הזה פחות הטריד אותה והיא התפנתה לדבר בהרחבה על הצורך שלה להתכונן למעבר לעולם הבא. ההתכוננות הייתה לקראת הפגישה המחודשת עם הוריה, דמויות שעוררו בה רגשות קשים מאד. פלורה השתמשה בפגישות כדי ליצור עבור עצמה רצף שהיה חסר לגבי יחסיה עם ההורים, שהתעללו בה בילדותה, אך זכו לטיפולה בערוב ימיהם.  יחד עקבנו אחרי התגבשות זהותה, כישוריה, ערכיה ומטרותיה בחיים, דווקא מתוך החיים שחייתה והאופן בו הבינה אותם. 

 

גם השיחה עם פלורה מחדדת נושאים הקשורים לבגרות המאוחרת – מה קורה לערכים ולזהות, תוך כדי  התרבות המגבלות הבריאותיות והתפקודיות? עד כמה כל אחד מה"צעירים" מצליח לראות את האדם האחר למרות גילו ? ושאלה שהייתה על הפרק במקרה של פלורה – עד כמה היא צלולה, איך יודעים מהי הנקודה שבה צריך להפקיע מידיה את הזכות לקבל החלטות?