זויות חדשות לסיפורים ישנים

חלק א' - פגישה עם גולדה 

 

 

בחלק הבא של המאמר אני מביאה שלוש שיחות טיפוליות, המדגימות עבודה ברוח הגישה הנרטיבית,השימוש בטכניקות העיקריות ותרומתן להתפתחות האפשרויות שהלקוח מרגיש שפתוחות לפניו. השמות בדויים והפרטים המזהים שונו, השאלות והתשובות נותרו ללא שינוי. פרסום השיחות נעשה בהסכמה ושיתוף עם הלקוחות המוזכרים.

 

 

גולדה (שם בדוי) הייתה באמצע שנות התשעים שלה, כאשר  פגשתי בה לראשונה. עד לפני חודשים ספורים, היא הייתה מתנדבת פעילה וחברה בועד הבית בדיור המוגן בו היא מתגוררת. ירידה פתאומית במצב בריאותה הגבילה את ניידותה אך ורק לתחומי דירתה הקטנה. גולדה נאלצה להזמין מטפלת שתגור איתה. אלא שגולדה חשה שהמטפלת מגבילה את עצמאותה, פרטיותה והאוטונומיה שלה. מצב הדברים בינן היה מתוח, גולדה הרבתה להתלונן על בעיות בריאות ולא שיתפה פעולה עם הטיפול התרופתי. הצוות בדיור המוגן חש שהיחסים איתה השתבשו ושהיא חווה דיכאון.  גולדה הסכימה איתם לגבי הדיכאון ולכן קיבלה את העצה לפנות לטיפול נפשי.

 

בפגישה הראשונה ביקשתי מגולדה לספר על עצמה מה שלדעתה יהיה מועיל אם אדע. התשובה שלה לקחה אותנו שנים רבות אחורה, אל משפחת וארץ המוצא שלה. בזמנים של מלחמת העולם הראשונה והשנייה, משפחתה של גולדה נרדפה והם נאלצו לברוח על חייהם ולהפוך לפליטים. בין שתי מלחמות העולם גולדה השלימה לימודי דוקטורט בפיסיקה והתחתנה. אחרי המלחמות הם הגירו לארה"ב, שם גידלו את ילדיהם. מאוחר יותר הגיעו גם הוריה והיא טיפלה בהם בביתה עד מותם. כאשר הילדים גדלו גולדה נהייתה פעילה בפעולות התנדבות, הסתגלה לאלמנות ולמעבר לדיור המוגן. תוך כדי האזנה הייתי מודעת להבדל החד בין האופן בו היא תופסת את מציאות חייה הנוכחית, לבין האתגרים וההישגים בהם רצופים סיפורי חייה. אני חושבת שההזדמנות שנוצרה בפגישות לספר את סיפור חייה כמסכת רציפה, עזרו לגולדה להיזכר בחלקים של עצמה שמזמן לא הייתה איתם במגע.

 

עם תום הסיפור שאלתי את גולדה אם תרצה לבחור נושא מסוים שמעניין לה להתרכז בו .מטרת השאלה הייתה להזמין ולהציע את האפשרות להתמקד בנושא מועדף. שאלות כאלו הן הזדמנות להדגיש את האפשרות של הלקוח לבחור, להזמין אותו לפעול מתוך self agency.  בתשובתה, גולדה אמרה "אני דאגנית נוראית, משגעת את כולם עם הדאגנות שלי". אני מביאה בהמשך את הורבט של הפגישה, כאשר הטכניקות העיקריות שהיו בשימוש הן של החצנה ומיפוי, כמובן תוך תשומת לב לנרטיבים והשפעות תרבותיות. אחרי כל קטע דיאלוג רשמתי את האופן בו הבנתי אותו לפי הגישה הנרטיבית.

 

אילה: איזה סוג של דאגות מטרידות אותך? מה את יכולה לספר על האופן בו הן משפיעות על חייך?

גולדה: אני נהיית מטורפת מדאגות, כולם אומרים לי שזה  לא נורמלי לדאוג כל כך הרבה. אני דואגת יותר מאנשים אחרים. אני דואגת לגבי הילדים שלי, לגבי הבריאות שלי, לגבי מדינת ישראל, לגבי דברים שאני שומעת בחדשות, לגבי כל מיני דברים. למשל היום בבקר התקשרתי לבת שלי, אבל היא לא ענתה לטלפון. אז ניסיתי שעה מאוחר יותר, אבל היא עדיין לא ענתה, אז התחלתי לדאוג. בעלה חולה לב, כך שאת אף פעם לא יכולה לדעת מה יכול לקרות איתו. לא שאני יכולה לעזור הרבה... היא בטח הייתה מודיעה לי אם משהו היה קורה לו. היא עסוקה מאד הבת שלי. אמנם היא בגמלאות אבל מאד פעילה, מאד מעורבת בפוליטיקה. כשהיא בפגישה היא מכבה את הסלולרי.

בשאלה השתמשתי בלשון מחצינה, המציעה זווית הסתכלות  על דאגות, לא רק כמיוצרות ע"י גולדה, אלא גם משפיעות על חייה. בתשובתה ניתן לזהות הן את ההשפעה של דאגות על חייה והן צעדים שהיא נוקטת להגביל השפעה זו.

 

אילה: נתת דוגמא של אירוע שיכול להפעיל את הדאגות. גם אמרת שכולם אומרים לך שזה לא נורמלי, שנדמה שדאגות משתלטות עליך, מה את חושבת ?

גולדה: ברור שלא, הוא בשנות השבעים שלו ועם בעיות לב. אבל נדמה לי שאני דואגת יותר מהשכנים שלי. חלק מהם יכולים לדבר עם הילדים שלהם פעם בשלושה חודשים ולא להיות מודאגים. הם לא כל כך קשורים לילדים שלהם. במקום ממנו אני באתי משפחות היו מאד מעורבות זה בחיי זה. סבתות עזרו לגדל את הנכדים וכל המשפחה טיפלה בזקנים. אנשים נהגו לגור יותר קרוב אחד לשני.

השאלה ששאלתי הזמינה את גולדה לומר את דעתה בעניין, להיות המרכז של הסיפור של עצמה. באופן זה היא יכולה להתחבר מחדש לאופן ההערכה וההעדפות שלה. התשובה שלה מספקת את ההקשר בו קל יותר להבין את ההבדל בינה לבין שכניה. השכנים מייצגים את הנרטיב הדומיננטי בסביבתה הנוכחית, אבל הסיפור על קהילת המוצא שלה מספק לנו נרטיב אלטרנטיבי, הנותן סיפור עשיר, "עבה" יותר לגבי דאגות גם כדרך של אכפתיות וקשר בתוך חלק מהמשפחות.

 

אילה: ממה שאת מספרת לי אני מבינה שיתכן שחלק מההבדל בינך לבין שכנייך, נובע מהבדלים תרבותיים. יתכן שיש משפחות בהן דפוסי הקשר בין חברי המשפחה הם שונים, לכן הם גם מבטאים דאגה במידה שונה, האם הבנתי אותך נכון?

גולדה: כן הבנת נכון, אבל אני מעולם לא הגבלתי את הילדים שלי כאשר היו בגיל ההתבגרות. הבנתי שהם צריכים לחיות את החיים שלהם.

השאלה שלי נועדה להדגיש את האפשרות של סגנונות שונים, באופן שנותן לגיטימציה לשונות, במקום הפירוש הקודם של "לא נורמלי" שהוא כישלון להתנהג באופן המתאים. הערה זו יכלה להוביל להקלה אצל גולדה או לאפשר ביטוי של הסתייגות יותר אגוסינטונית  מצידה לגבי התנהגותה. אכן בתגובתה גולדה מכירה בסיכון שקיים אם נותנים לדאגות להשתלט. הדאגות עלולות היו לגרום לה להגביל את ילדיה, אלא שהיא התנגדה, בשל אמונתה שזכותם לחיות את החיים שלהם בנפרד ממנה.

 

אילה: האם אז (כשהילדים שלך היו בגיל ההתבגרות) לא היית מוטרדת מדאגות?

גולדה: בטח שהייתי מודאגת, אבל ידעתי שהם ילדים אחראיים, הם תמיד אמרו לי לאן הם הולכים, הם כיבדו את הדאגה שלי.

גולדה בעצם מפרטת עוד מצבים בהם היא מצליחה להחזיק את דאגות תחת שליטה – כשיש יחסים של כבוד ואמון.

 

אילה: התקשרת לבת שלך בבקר ועכשיו צהריים, מה קרה לך מאז?

גולדה: טוב, עשיתי מה שאני רגילה לעשות, אכלתי ארוחת בוקר, האזנתי למוסיקה, קראתי.

מתשובתה של גולדה ניתן להבין שיש לה עוד דרכים למנוע מדאגות לשבש לגמרי את חייה, היא דבקה בשגרה שלה.

 

אילה: אם כך אחרי שהתקשרת לבת פעמיים, הדאגות התחילו להטריד אותך, אך את שלטת בהן ע"י הזכרות בהרגל של בתך לכבות את הסלולרי בזמן פגישות, שמתרחשות לעיתים די תכופות, והעסקת את עצמך בקריאה והאזנה למוסיקה. גם כשילדיך היו צעירים יותר שלטת בדאגות ע"י הסתמכות על האמון באופיים והכבוד שלהם כלפיך. לא נתת לדאגות לדחוף אותך להגביל אותם מלחיות את חייהם. מתי המחשבה שהדאגות לא נורמליות, מתעוררת?

גולדה: לאחרונה היו לי כאבים מוזרים בזרועות. עברתי מספר בדיקות אבל לא מצאו שום דבר משמעותי. הרופא רשם לי כמה כדורים כדי להרגיע אותי, הוא אמר שאני דואגת יותר מידי. גם נאלצתי להחליף את האנטיביוטיקה שרשמו לי לאיזה עניין אחר, מספר פעמים, הייתה להם השפעה רעה עלי. אני מניחה שאני היפוכונדרית.

בדברי יצרתי סיכום קצר של "המפה" שהתגלתה עד עכשיו, לגבי ההשפעה שיש לגולדה על הדאגות, באילו טכניקות היא משתמשת ולאלו ערכים דאגות קשורות. חיבור בין דאגות בעברה ודאגות בהווה. השאלה נועדה כדי לעזור לנו להבין יותר מה משפיע על היחסים שלה עם דאגות, מה גורם להן להיות מכבידים כל כך. בתשובתה מסתבר, שביטוי דאגות לגבי בריאותה, "מזמין" תיוג פסיכיאטרי – היפוכונדרית.

 

אילה: האם את באמת חושבת כך?

גולדה: טוב, תראי אני באמת עסוקה מאד עם הבריאות שלי, אני שואלת את הרופאים  שאלות כדי להבין יותר טוב מה יש לי. אני יכולה לספר לך איזה סיפור שקרה לפני כמה שנים?

אילה: ברור.

גולדה: לפני כעשר שנים התחלתי לסבול מכאבי גב נוראיים. הלכתי לאורטופד, ששלח אותי לצילומים. הוא אמר שיש לחץ על אחד העצבים. לדבריו זה קרוב לודאי יעבור מעצמו תוך שנה או שאני יכולה לעבור ניתוח בגב. זה ממש עצבן אותי, בגיל שמונים ומשהו לא התלהבתי לעבור ניתוח בגב, אבל גם לא יכולתי לחיות עם הכאב. אז עשיתי קצת מחקר משלי. הבת שלי עזרה לי לעשות חיפוש באינטרנט ומצאתי שהתופעה הזו קורה לפעמים כששתי הרגליים אינן באותו אורך. מדדתי את הרגליים שלי ואכן גיליתי שיש הפרש של כס"מ וחצי. חזרתי לרופא וביקשתי ממנו למדוד והוא הודה שאכן יש הבדל באורך בין הרגליים. הוא נתן לי רפידה לשים בנעל וכעבור יום הכאב חלף. רק תתארי לעצמך שעוד הייתי עלולה לעבור ניתוח בגב !

ההזמנה לשמוע את דעתה על הנושא חשפה נרטיב דומיננטי נוסף – "הרופא יודע הכי טוב". עבור חלק מהאנשים הנרטיב הזה יכול להרגיע ולהשרות בטחון. אבל ניסיון החיים של גולדה נופל מחוץ לנרטיב הזה ויוצר צורך בנרטיב אלטרנטיבי, רחב יותר. אולי נרטיב כמו "גם ללקוח יש ידע חשוב לתרום" או "עדיף לבדוק ולוודא ולא לסמוך על עיוור".

 

אילה: במקרה הזה היוזמה והמחקר שלך הצילו אותך מכאב, סכנה והוצאות! אין פלא שאת מעוניינת לדעת פרטים לגבי מצבך הרפואי ולהיות מעורבת. כיצד מגיבים אנשי המקצוע לעניין שאת מגלה?

גולדה: כשני הולכת לרופאים מומחים הם בדרך כלל די מזלזלים. הרופא כאן (בדיור המוגן) מאד נחמד, הוא מסביר לי כל דבר שאני רוצה לדעת, הוא מקצוען אמיתי, טוב הוא רופא גריאטר מומחה.

השאלה נועדה לחזק את הפרשנות החדשה שעלתה מהסיפור הקודם – שניתן להתייחס לדאגות גם כסוג של התעניינות ומעורבות. מתשובתה של גולדה ניתן להבין שהקושי עשוי לנבוע בעצם מהתגובה של האחרים. מול רופאים שמושפעים מהנרטיב הדומיננטי, גולדה חווה את עצמה היפוכונדרית. אבל מול רופא שמכבד את התעניינותה, היא חווה את עצמה שותפה.

 

אילה: הזמן שלנו להיום כמעט הסתיים, לכן אני רוצה לנסות לסכם את מה שעלה היום בשיחה לגבי היחסים שלך עם דאגות. אני עושה זאת כדי שיהיה קל יותר לזכור, אבל גם כדי לוודא שהבנתי אותך נכון, לכן תרגישי בבקשה חופשי לתקן אותי אם אני טועה. התחלנו את השיחה שלנו בכך שאמרת שהדאגות שלך הן מוגזמות ולא נורמליות. תחושה זו חזקה יותר כשאת משווה את הדאגות שלך, לאלו של שכנייך וכאשר מומחים מתייחסים אליך בזלזול. הדאגות יותר תחת שליטתך כאשר את סומכת על האופי של ילדיך, כאשר מתייחסים אליך בכבוד ונותנים לך את המידע שאת זקוקה לו. איך זה נשמע לך?

 

גולדה הסכימה עם הסיכום שעשיתי וקבענו את הפגישה הבאה. מטרה נוספת שמשרת הסיכום נוגע לאופיים של נרטיבים. נרטיבים דומיננטיים ( כמו "אני דאגנית מעיקה" או "הרופאים יודעים הכי טוב") נוטים להיות עיקשים וקשים לשינוי.  הסיכום הוא הזדמנות לחזור על המפה הרב-ממדית שהתקבלה בשיחה ועשויה לתרום ל"עיבוי" של הנרטיב האלטרנטיבי המתהווה ("אני מתמודדת עם דאגות"  ו"אני לקוח מושכל").

 

גולדה ואני המשכנו להיפגש משך חמישה חודשים נוספים. במהלכם גולדה בקשה לדבר גם על אי הנוחות שהיא חשה ביחסים עם המטפלת. הרחבת זווית הראייה על המצב, אפשרה לגולדה להתחבר מחדש ליכולות שלה לנהל בצורה אמפטית ורגישה את העובדת שלה. הצוות בדיור המוגן דיווח על יותר שיתוף פעולה מצידה, ובמקום התנגדות לטיפול, דרישה אסרטיבית לשתף אותה בתוכנית הטיפולית. בפגישות חשתי את גולדה בהדרגה פחות ביקורתית כלפי עצמה ופחות שיפוטית כלפי אחרים. היא התמודדה עם החלטות קשות לגבי עתידה, תוך שיתוף ילדיה, מבלי להרגיש רגשי אשמה לגבי דאגות. אני מאמינה שככל שגולדה יכלה ליהנות מיותר מרחב עבור עצמה, היא חשה נוח יותר להזמין אחרים ללוות אותה.

 

שיחה זו מזמנת הזדמנות לבחון גם חלק מהנושאים השכיחים איתם מתמודדים אנשים בגיל השלישי. במקרה של גולדה המעבר מחיים פעילים, לחיים מוגבלים, היה חד ומהמם. הכורח להזמין לביתה מטפלת צמודה גזל ממנה, בנוסף, גם את הפרטיות ואת התחושה של להיות "בעלת הבית" בביתה שלה. במקביל, היה עליה להתמודד בהקשר רחב ומתמשך יותר, ביחס סטריאוטיפי מצד החברה (במקרה הזה, רופאים) כלפי האוכלוסייה המבוגרת. היא קיבלה מסר שמצופה ממנה למסור את עצמה לטיפול ולוותר על יכולות ההתמודדות שעוד כן יש לה. ההתמרדות שלה כונתה ב"שמות". גם המעבר לדיור מוסדי חושף את האדם ליותר השוואות והבדלים תרבותיים מכפי שחשוף להם אדם הממשיך לגור בביתו ובקהילתו.

 

מוזמנ/ת לקרוא גם את ההמשך _ 

 

חלק ב' - פגישה עם פאול : להיות בן זוג של חולת אלצהיימר.

חלק ג' - פגישה עם פלורה : להיות מועילה אחרי 100 שנה.