מעבר מגורים בגיל השלישי -

שיקולים נפשיים ודרכי התמודדות בזקנה

 

 

אילה קימברג

 

 

 

תקציר

 

בבגרות המאוחרת יש לעיתים התלבטות לגבי סידור המגורים המתאים. המאמר דן בשיקולים נפשיים של אפשרות כזו. המאמר מביא סטטיסטיקה לגבי דיור בקהילה או דיור מוגן, תיאוריות על מהלך תקין של הזדקנות ורעיונות לגבי תפיסה של עזרה והתמודדות עם מעבר.

 

ראשי פרקים :

• סיפורו של שמעון, בן 82 – בחר להשאר לגור בקהילה

• מחקר גיאוקרטוגרפיה

• מחקרים ותיאוריות על מהלך ההזדקנות:   תאורית ההתנתקות, תיאורית הפעילות, גישת ההמשכיות – קוסטה ומק'קרה, באלטס.

• המחקר של שרון קאופמן ורעיון ההמשכיות של הנרטיב המרכזי

• סיפורה של מילי, בת 80, שבחרה לעבור לדיור מוגן.

• המחקר של בינימיני שקושר בין דיכאון והמשך תיפקוד יותר

• עמדות לגבי עזרה – אצל עצמך ובהקשר לבני משפחה אנשי מקצוע.

• רעיונות להתמודדות והסתגלות מוצלחת במקרה של החלטה על מעבר מגורים.

 

 

סיפורו של שמעון(שם בדוי)

שמעון בן 82, עדיין גבוה למרות כתפיו השחוחות. מגולח למשעי, לבושו מסודר עם כי ניכר שבגדיו כבר ידעו הרבה כביסות. במבטו הישיר אני מזהה שאלה/ משאלה, ניכר שהוא בא לבקש עזרה בתקופה של משבר. הוא גרוש מזה שנים רבות, אב לשניים וסבא לחמישה. הוא התגורר עד לאחרונה בשכר דירה בבניין מגורים. רוב הזמן הוא בריא, עושה לבד קניות, כביסה, מבשלת הגיעה פעם בשבוע לבשל עבורו בשכר. את רוב זמנו היה מבלה בחברת חברתו. הם הכירו לפני כ-7 שנים והרגישו שיש בינם שפה משותפת. מאז היו יחד כמעט מידי יום, עושים קניות, מטיילים, מבקרים חברים וכדומה. למרות הקשר הקרוב החליטו להישאר לגור כל אחד בדירתו, הן מתוך הרגל, והן כדי להשאיר לכל אחד את המרחב לארח ולדאוג לילדיו ונכדיו. השגרה הנוחה נקטעה לפני כחודש כאשר אושפזה החברה בב"ח, שם הסתבר שהיא לקתה בשבץ מוחי. כעבור מספר ימים נודע לשמעון, שבהשפעת הבת והמצב הרפואי, החברה החליטה לא לחזור לביתה, אלא לעבור למחלקה סיעודית בבית הורים בעיר אחרת, בה מתגוררת הבת. אלו היו חדשות קשות מאד עבורו, הוא אוהב מאד את חברתו ורוצה להמשיך לפגוש אותה על בסיס יומיומי. הוא שקל אפשרות להזמין אותה לגור איתו ולקחת עובדת זרה שתעזור לו בטיפול בה. הוא הציג את הרעיון לבת של החברה, אך זו דחתה אותו על הסף, היא סבורה שעדיף שאימה תהיה מטופלת במקום מקצועי. באותו החודש קרו עוד התרחשויות. בבניין בו הוא מתגורר החל שיפוץ ממושך, בניית תוספת של אגף עבור כל הדירות. העבודות מתוכננות להמשך כשנה וברור שגם שכר הדירה יעלה בשל התוספות לדירה. שמעון החליט שהגיע זמנו גם כן לעבור דירה, אך הוא מתלבט לאן יעבור – אולי בגילו כדאי גם לו להיות במקום מוסדי מסודר? הרי שינויים במצב הבריאות יכולים לקרות באופן פתאומי מאד, כפי שממש עכשיו ראה. שמעון החליט לבדוק אפשרות לעבור להתגורר במוסד בו גרה החברה. כשדיברנו אחרי אותו ביקור, הבנתי ממנו שלמרות הגעגועים לחברה, קשה לו לדמיין את עצמו עובר לשם. אמנם המקום יפה והאוכל דווקא טעים, אבל זה יקר מאד וליבו לא נמשך לפעילויות ושאר השירותים שמציעים שם. הוא גם לא מרגיש שיוכל להיות שם עם חברתו כפי שהיו יחד קודם לכן, רגעי הצלילות שלה פזורים לסירוגין לאורך היום. האמת ששמעון מרגיש שהוא צריך להישאר דווקא כאן, קרוב. הוא מרגיש שבנו זקוק לו. הבן נימצא בתקופה קשה בחייו, הוא בהליכי גירושים וגם איבד את מקום עבודתו. שמעון מתרשם שבנו סובל מדיכאון ומתקשה לנהל את ענייניו בצורה הטובה ביותר. שמעון החליט לעבור לגור בסמוך לבן, בדירה קטנה, כך שיוכל לעמוד איתו בקשר יומיומי ולעזור לו, בכסף, בעידוד ובמשימות יומיומיות. למרות הכוונות הטובות, הקשר בין האב לבן לא היה קל ולעיתים קרובות שמעתי על מריבות, מתחים וביקורת. ליוויתי את שמעון בתקופה סוערת זו והוא שיתף אותי גם בלבטים לגבי הבחירה שלו, האם הוא מאזן נכון בין הצרכים שלו לבין הצרכים של בנו ? האם ביום שבו הוא יזדקק, יעמוד בנו לימינו? האם התמיכה שלו בבן תבוא על חשבון התארגנותו למען רווחתו הוא בשנים המאוחרות? בכל אופן, כרגע שמעון ממשיך לחיות בקהילה וממשיך להיות נאמן לתפקיד שמילא רוב חייו, להיות אבא לבנו.

 

 

אז איך אנשים מחליטים איפה לגור בגיל השלישי? מתוך סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה

כאשר מגיעים לגיל השלישי, מחליפים קידומת בפעם השביעית או השמינית, מתמודדים גם עם השאלה של מקום המגורים. לפי סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שהתפרסם במאי 2009 (עפ"י מאמר של שי פאוזנר, "כלכליסט"), 80% מהאנשים שהם בני 65 ומעלה מעדיפים להישאר לגור בביתם. הסיבות שציינו האנשים המעדיפים להישאר בביתם היו:

 

 מתוך הרגל

 קיום של סביבה תומכת קרובה

המשך מגורים בקרבת המשפחה

 האפשרות להיות עצמאי

 סיבה רגשית ונוחות.

 

 לא נימצא הבדל בין ההעדפות או הנימוקים של אנשים שחיים בגפם לעומת אנשים החיים עם אחרים.

 

 

בקרב האנשים שהשיבו שהיו מעוניינים לעבור לדיור מוגן בלטו אנשים מאזור השרון, אחריהם אנשים מירושלים, אח"כ ת"א, חיפה והדרום. מבין המעוניינים בדיור מוגן, אחוז החילונים כפול מאחוז הדתיים. ממצא מעניין נוסף, שיש ירידה בגיל הממוצע של הפונים לדיור מוגן וכיום ניתן למצוא בינם גם בני 60-65.

 

 הסיבות שציינו אנשים המעוניינים לעבור לדיור מוגן היו (לפי סדר יורד של שכיחות) :

 

 הקלה במטלות אחזקת הבית

 ביטחון אישי – שמירה בטחונית, זמינות של טיפול רפואי

 פעילויות העשרה ופנאי

 חברה

 תנאי מגורים נוחים יותר

 רצון לא להיות לנטל על הילדים.

 

 

במקביל להתפתחות הענף של הדיור המוגן, התפתח גם הענף של השירותים הסיעודיים לאנשים הזקוקים לסיוע סיעודי בביתם. חוק הסיעוד שנחקק בשנות ה-80 יצר סל שירותים להם זכאים אנשים בגיל השלישי שזקוקים לעזרה בתפקוד היומיומי. ההכרה בזכאות ורמתה, נעשית ע"י ביטוח לאומי. חוק זה מאפשר ליותר אנשים מאשר בעבר להישאר בבתיהם למרות הצורך בעזרה תפקודית. יחד עם זאת הפעלת הזכאות כרוכה בעבודת ניירת מסוימת ופניה לרשויות, המחייבת רמה מסוימת של עברית וניידות.

 

 

אז איך יכול כל אחד לדעת מה מתאים עבורו? איזו דרך תוביל לאורח חיים יותר מספק בשנים המאוחרות ?

 

הגרנטולוגים, חוקרים העוסקים בתהליך הזדקנות האנושית, שאלו את עצמם על מהלך ההזדקנות – מה רצוי לאדם המזדקן? מהי הזדקנות מוצלחת?

 

"תאוריית ההתנתקות"

בין הראשונים לנסח תיאוריה לגבי שאלה זו היו קומינג והנרי (1961), הם העלו את "תאוריית ההתנתקות" – הגורסת שיש תהליך טבעי של נסיגה מפעילויות, תפקידים, מערכות יחסים וכד', מעין התכנסות פנימה. עמדה זו עודדה את הזקנים והחברה לשתף פעולה בתהליך של הצטמצמות עולמו של האדם המזדקן. אך כדי לאשש או לסתור כל תיאוריה יש צורך במחקר וכשמדובר בתהליך של הזדקנות חשובים במיוחד מחקרי אורך, העוקבים אחרי אותם הנבדקים משך מספר שנים.

"גישת הפעילות".

בראשית שנות השבעים החלו להצטבר נתונים שנאספו במדינות שונות באירופה וארה"ב. בין חוקרים אלו בלטו הוינהורסט ונויגרטן והם הציגו את "גישת הפעילות". לפי ממצאיהם, היה קשר בין המשך ביצוע תפקידים חברתיים משמעותיים, לבין תחושת סיפוק בחיים המאוחרים. נימצא שרמות פעילות גבוהות בקרב האוכלוסייה המבוגרת הייתה קשורה לבריאות נפשית וגופנית, כמו גם יכולת שכלית שמורה. אבל מול גישה זו עמדה ביקורת משמעותית – החוקרים התבססו על מתאמים ולא הוכיחו קשר סיבתי. כלומר ניתן לטעון שרק מי שיש לו משאבים נפשיים ובריאותיים ממשיך להיות פעיל ולא שהפעילות שומרת על הבריאות.

 

המשכיות

 

כדי להתמודד עם ביקורת זו ולברר איזה שינויים יש או אין באישיות המתבגרת יצאו החוקרים  קוסטה ומק'קרה ( 1990-1980 ) במחקר שנודע בכינוי "THE BIG FIVE". הם יצרו הגדרה מחודשת של מה זו אישיות, מתוך אוצר המילים באנגלית המתארות בני אדם, שהתכנסה ל5 אשכולות עיקריים:

 

• חברתיות– עניין בפעילויות הכוללות מעורבות עם אחרים.

• מוסריות - עניין בערכים, אמונות, צדק.

• פתיחות להתנסויות חדשות– עניין בחידוש לעומת העדפה של המוכר והידוע.

• אכפתיות (יכולת לגלות הבנה, אמפטיה, חמימות)– מעורבות עם אחרים באופן רגשי.

• נוירוטיות – יציבות רגשית לעומת תחושות של חרדה ודכדוך.

•  

 

הם עקבו משך 10 שנים, אחרי 15אלף נבדקים, בגילאים 35-85.

התכונות נמצאו יציבות, הן בדיווח עצמי, דיווח עמיתים, מחקרי תאומים.

ממצאים אלו יוצרים גישור בין תיאורית ההתנתקות לגישת הפעילות, בהציעם את רעיון ההמשכיות : זקנה מוצלחת קשורה לאפשרות להמשיך עד כמה שניתן להיות מי שתמיד היית.

 

 

באלטס (1991) : מתייחס לירידה שיש באנרגיות או ביכולות, אך להמשכיות במטרות, תחומי העיניין ומאפיינים אישיותיים של אנשים. הוא הציע את מודל "ברירה, מירב , פיצוי".  לפי מודל זה אנשים ממשיכים להיות בעלי אותם מטרות והעדפות, אך עליהם לצמצם את היקף הפעילות – לעשות בחירה במה חשוב להם להתרכז, בדברים החשובים להשקיע את מירב המאמץוכאשר יש פגיעה ביכולת התפקודית, לפצות עליה בעזרת טכניקה וטכנולוגיה. רעיון זה מודגם היטב ע"י ציטטה מריאיון עיתונאי שנערך עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין: עיתונאי שאל אותו כיצד הוא מצליח לנגן כל כך טוב בגילו (82) ועל כך ענה רובינשטיין :" כיום אני בוחר לנגן פחות יצירות בקונצרט אחד, אני מתאמן מספר רב יותר של פעמים לפני כל קונצרט וכאשר אני מגיע לקטעים מהירים וידי מסרבות לרוץ על פני הקלידים כבעבר, אני מנגן לאט יותר את הקטעים שלפניהם, כך שבאוזני המאזינים הם נשמעים מהירים."

 

 

גם  האנטרופולוגית ברברה מאיירהוף (1986) אשר חקרה את אורחות חייהם של בני קהילה יהודיים מזדקנים, פגשה את רעיון ההמשכיות אצל בני הקהילה והתייחסה אליו: "המשכיות בחיים לא מתרחשת באופן ספונטני, צריך להשיג אותה. הפרט צריך לשאוף באופן פעיל להמשכיות, כאשר הוא עובר דרך הקיום היומיומי ומפרש את הנסיבות איתם הוא מתמודד".

 

 

 

המחקר של שרון קאופמן

 

 תמיכה לגישת ההמשכיות נמצאה גם במחקר מרתק, מסוג אחר, שערכה האנתרופולוגית שרון קאופמן. קאופמן ערכה מחקר, במסגרתו ראיינה בהרחבה, 60 אנשים בטווח הגילים 70-90. ממצאי המחקר וחלק מהראיונות התפרסמו בספרה "העצמי חסר הגיל" (1986). בכל אחד מהסיפורים היא חיפשה את הרעיון המארגן עבור אדם המספר, לזהות האם יש "חוט מקשר" לסיפור חייו.

 

 

כדי לתת משמעות לאמירה זו אני רוצה להציג את סיפורה של מילי,בת ה-80, כפי שמביאה אותו בספרה שרון קאופמן. בתרגום מתוך הספר "העצמי חסר הגיל" :

מילי מדברת על "חיים חדשים" מאז שעברה להתגורר בדיור המוגן. היא רואה את עצמה "משתפרת" ו"לומדת" כל הזמן. היא חווה את ההזדקנות שלה כתהליך של התחדשות שהחל עם הגיעה למוסד. כשביקשתי להתבונן בראי לתאר מה היא רואה, היא ענתה : " אני מתייחסת לעצמי לפי מה שאנשים אומרים לי. הם אומרים לי שאני נראית 100% יותר ממה שנראיתי קודם. אני נראית מאד שונה מכפי שנראיתי כשהגעתי לכאן. אני רואה הבעה יותר מרוצה על הפנים שלי ואנשים משקפים לי את זה." בשיחה אחרת ביקשתי את מילי לתאר את עצמה. היא ענתה : "אני אוהבת אנשים, אני אוהבת את הדרך בה הם חשים כלפי , את תשומת הלב." גם לשאלות אחרות, על ילדותה, על בני משפחתה, על עבודתה, מילי ענתה במושגים של היחסים הרגשיים שלה עם האחרים. גם לשאלה מדוע החליטה לבוא להתגורר ב"בית" ענתה :"לפני שבאתי לכאן, הייתי בודדה, חשבתי שאני אשתגע. אני לא הטיפוס שישב בבית כל היום ואראה טלוויזיה או אקרא עיתונים. הסיבה שבאתי לכאן, שאני אוהבת להתרועע, להיות בחברת אנשים. רציתי שתהיה לי שותפה לחדר, זה האופי שלי." בני המשפחה שלה או הרופא אולי יחשבו שהיא החליטה על המעבר בגלל השבץ המוחי הבינוני שעברה והגביל את תפקודה. מילי מתייחסת למעבר כנטילת פיקוד על מצבה – יצירת סדר יום, מציאת חברים, שימור הדברים שחשובים לה, למרות השינויים הבריאותיים- תפקודיים.

 

 

גם מחקר ישראלי מהשנים האחרונות ( בנימיני , 2001) מחזק את הנחת ההמשכיות. במחקר זה ניסו להבין את הסיבה לשכיחות דיכאון באוכלוסיה המבוגרת. הנחת המוצא הייתה שהשכיחות הגבוהה של תחלואה אצל האוכלוסייה המבוגרת, קשורה לדיכאון. אכן נימצא שככל שאנשים סבלו מיותר מחלות או מחלות קשות יותר, סבלו גם יותר מדיכאון, בלי קשר לגיל אך המתאם בין חומרת המחלה לבין דיכאון לא היה גבוה במיוחד. לכן רצו החוקרים לבדוק מה עוד עשוי להשפיע. נימצא משתנה משמעותי נוסף, והוא התפקוד. מסתבר שמצב בריאותי לא חופף לגמרי שינויים בתפקוד – יש אנשים שממשיכים בתפקודים החשובים בעיניהם למרות בעיות בריאות ואילו יש אנשים שמפסיקים תפקודים, גם כאשר בעיות הבריאות לא נחשבות מסכנות חיים. קיום הדיכאון נימצא במתאם גבוה הרבה יותר עם הפסקת תפקודים חשובים, מאשר עם מצב בריאותי. מאידך אנשים שמצאו תפקודים חלופיים משמעותיים, סבלו בשכיחות נמוכה יותר מדיכאון.

 

 

עמדות לגבי עזרה

 

כאשר מונח על הפרק שינוי באורח חיים, אנחנו משתדלים לחזות את הדרישות העתידיות שיהיו חלק מנסיבות חיינו בהמשך הדרך. חלק מהנסיבות שאנשים מבוגרים לוקחים בחשבון, הוא ירידה ביכולת התפקודית. אנחנו אמנם לא יודעים לגמרי בוודאות שתהייה ירידה וגם אם כן, מה יהיה טיבה. יחד עם זאת חושבים כיצד נרצה להתמודד במצב כזה. אחד ההתמודדויות עם ירידה ביכולות האישיות, הוא להקדיש מחשבה לנושא העזרה המועדפת על ידינו. עם איזה עזרה נרגיש יותר נוח.

 

לאנשים עמדות שונות לגבי קבלת עזרה – יש אנשים שאוהבים להיעזר, מרגישים בטוחים ונאהבים. בעלי ניסיון במתן עזרה וחוויות של עזרה שהניבה קירבה ואינטימיות. לעומתם יש אחרים שנושא העזרה סבוך עבורם ועובר דרך חוויה עצמית של מוגבלות וליקוי, או מחשבות על עזרה כעול ומטרד, כמכשול ליחסים.

 

כדי לעמוד על ההעדפות והעמדות האישיות לגבי נושא העזרה נסו לענות על השאלות הבאות וללמוד מתוך תשובותיכם. נסו להיזכר באירועים בהם אתם הגשתם עזרה ובחרו אירוע אחד שלדעתכם מייצג. שחזרו את האירוע באופן המפורט ביותר שאתם יכולים (מתי, איפה, מי, איך, מה נאמר, למה)  – כיצד הרגשתם ועל מה חשבתם כאשר ביקשו מכם את העזרה? כיצד הרגשתם ועל מה חשבתם לאחר מתן העזרה? כיצד אירוע זה השפיע על רגשותיכם כלפי המבקש? איך התרשמתם הושפעו היחסים ביניכם בעקבות אירוע מסוים זה?

 

כעת נסו להיזכר באירוע בו קיבלתם עזרה- נסו לשחזר את האירוע באופן מפורט בזכרונכם. האם בקשתם אותה או האם הוא הוצעה לכם? האם הייתה לכם השפעה על אופן מתן העזרה? אלו רגשות  אצלכם ליוו את האירוע? אלו רגשות היו אצלכם אחרי תום האירוע? כיצד התרשמתם שמתן העזרה משפיע על הנותן? האם לדעתכם הוא/היא יכלו גם להפיק עבור עצמם משהו מהאירוע? כיצד אירוע העזרה השפיע על היחסים? מה תוכלו ללמוד מהתנסויות אלו על ההעדפות שלכם במצבים של צורך בעזרה (שלכם או של האחר)? אני חושבת שהתמודדות עם שאלות אלו עשויה לתת נקודות עיגון, כאשר אדם חושב על עתיד בו הוא עשוי להיזקק ליותר עזרה. לעזור לגבש עמדות לגבי האופן המועדף של התנהלות בתקופה כזו. שיחה פתוחה על הנושא ועל הרציונל שמנחה אתכם עם בני משפחה אחרים, עשוי לחסוך אי הבנות או אכזבות עבור כל הצדדים.

 

 

ובהקשר של בחירת מקום מגורים – בבית או בדיור מוגן, אפשר להעלות שאלות נוספות:

האם לקבל עזרה מקרובי משפחה או מעזרה מקצועית? האם נרצה לחלק את העזרה – לקבל עזרה תפקודית מאנשי טיפול ועזרה רגשית ממשפחה וחברים או ההיפך? איזו עזרה יותר קל לנו לגייס? מה אנחנו יודעים על ילדינו/בני זוגנו ויכולתם או היותם פנויים לתת עזרה - מעשית או רגשית? האם בני הזוג וילדיהם של ילדינו בעלי עמדות חיוביות לגבי מעורבות של עזרה? האם קיים במשפחה ניסיון בין דורי של עזרה – להוריכם? לנכדים? בין ילדיכם? להורי בני הזוג שלהם?

בהקשר הזה נזכר בסיפור של שמעון שנחלץ לעזרת בנו, לשם כך החליט שעליו לא לבחור בדיור מוגן – האם לדעתכם יש טעם להעלות את ההתלבטות שלו לגבי צרכיו העתידיים וחלקו של הבן, בשיחה גלויה עם הבן? האם מאופן ההתנהלות בינם כעת הוא יכול להפיק לקחים לגבי היחס של בנו למתן עזרה בעתיד?

 

רעיונות להתמודדות והסתגלות למעבר

 

עבור אנשים שעשויים להחליט בעד מעבר מגורים, מספר רעיונות לשיפור ההתמודדות:

- לזכור שמעבר כזה (לא רק האספקט הפיסי שלו, אלא גם הרגשי) הוא תהליך שלוקח זמן. לקצוב לעצמכם זמן, בו תרשו לעצמכם להרגיש את כל הרגשות, טובים כרעים, מבלי לשפוט את ההחלטה.

 

- כדאי להישאר עם ההחלטה זמן מה – אפילו מספר שבועות, לתת להחלטה "לשקוע", לאפשר לעוד מחשבות ורגשות לעלות. לפעמים דווקא אחרי שמקבלים החלטה ועוזבים את הסעיפים הגדולים והכבדים של השיקולים הפורמאליים, יכולים לעלות גם השיקולים הרגשיים.

- קושי שמזכירים חלק מהאנשים בהקשר של מעבר למקום מגורים קטן יותר, הוא האילוץ לוותר על חפצים נוסטלגיים. כדאי לקחת זמן עבור המיון – ליהנות עוד פעם מהזיכרונות הטמונים בחפצים. להניח הצידה חפצים שהם בעלי ערך אובייקטיבי, לזרוק חפצים מיותרים שהסתתרו כל השנים בין החפצים היותר משמעותיים, למצוא "בית מאמץ" לאותם חפצים שאנחנו לא יכולים לקחת, לצלם ולשמור לנו תמונות של חדרים, של הבית או של חפצים שימסרו לאימוץ, כך שבאופן מסוים נוכל בכל זאת לקחת אותם איתנו.

 

- לחשוב על אנשים ומקומות שאנחנו נפרדים מהם ולעשות מקום עבור הפרידה הזו – בשיחה, בצילום, במזכרת שניתן וניקח. עם חלק מהאנשים דווקא נחשוב על דרך בכל זאת לשמור על קשר – לפי הרעיון של "ברירה, מירב ופיצוי", לתכנן שגרה של שמירה על קשר.

- לבקר הרבה במקום החדש, אולי אפילו להתחיל להשתלב בחלק מהתוכניות – בטיול, הרצאה או חוג, עוד לפני המעבר עצמו.

- לבקר בסביבה של המקום החדש, מראש. ליצור מפה של המקומות הנחוצים עבורנו – בנק, קופת חולים, חנויות אוכל וכדומה.

- להסתכל על השינוי גם כהזדמנות להתחדש – בעיצוב הבית, בחברים, בפעילויות. לחשוב מה הייתי רוצה לשפר, איך לנצל את המעבר כדי להשיג שיפור בתחום הזה? לשתף מישהו בתוכנית הזו. זו גם הזדמנות לגלות על עצמך דברים חדשים.

 

- לקחת בחשבון שמעבר הוא תהליך וכמו בכל תהליך יש לו שלבים : שלב של חששות, שלב של התלהבות, שלב של לגלות ש"השד לא נורא כל כך", שלב של מציאת הפגמים הקטנים וההשוואות למה שהיה קודם, עד שמגיעים להסתגלות. זהו תהליך שעובר (לא באותו סדר דווקא) על רוב האנשים, וזה בסדר להרגיש מעברים בין "מרוצה" ו "לא מרוצה" לסירוגין.

- גם אחרי המעבר להשאיר למשך פרק זמן מסוים, אם אפשרי, אופציה לחזור. אם זה מקל עליכם, גם לשתף בזה בני משפחה, באופן ששינוי ההחלטה לא ירגיש כמו כישלון או שגיאה.

- לתת את הדעת, מה יכול לעזור לכם להסתגל – הרי עבור רוב האנשים יש כבר היסטוריה אישית של מעברים. מה עזר לכם, או יכול היה לעזור לכם בפעמים קודמות? ידע? היכרויות עם אנשים חדשים? תמיכה רגשית או מעשית ממכרים ותיקים? לפנות זמן ולהוריד עומס? להיות עסוקים ומעורבים? טיולים ממושכים בסביבה?

 

לזכור שגם במעברים קודמים בחיים שלנו לא יכולנו להיות בטוחים אם זה יצליח, אין דרך לחזות בוודאות איזו החלטה תהיה הכי טובה. לזכור גם שאפשר למצוא דרכים לעזור להחלטה שלנו להפוך להיות טובה עבורנו.

 

אני מקווה שהדברים שאספתי במאמר זה יהיו לעזר לאנשים המתמודדים עם החלטות על מעברים. אנשים עם ידע נוסף מניסיונם, מהכירות עם מאמרים ומחקרים נוספים, עם רעיונות שהם רוצים לתרום לטובת אנשים אחרים, עם תגובות על הרעיונות שמובאים במאמר זה – מוזמנים לרשום את תגובותיהם למאמר, להרחבת היריעה עבור הקוראים הבאים.